מי אני

עד ש...

באמצע שנות העשרים שלי, במהלך הלימודים באוניברסיטה, התחלתי לסבול מכאבי מפרקים קשים, מגבילים ובלתי מוסברים שאף רופא לא ידע להסביר את מקורם. אחד אחרי השני המפרקים שלי הפסיקו לתפקד ומה שנשאר היה כאב: כאב מאוד, כאב יותר, כאב כל הזמן. וליד הכאב והמגבלות שהצטברו- מערבולת רגשית שסחפה אותי אל תהומות של ייאוש, פחד מהעתיד ומאיך ייראו החיים שלי ככל שהמצב ידרדר, דכדוך כבד, וחוסר תקווה. מדי פעם התגנבו להם גם ספקות ותחושת אשמה: אולי לא טיפלתי בעצמי מספיק טוב? אולי יש לי טראומות חבויות מהעבר שמתפרצות בצורת כאב? אולי הרופא שלי צדק כששאל אם אני נהנית לרוץ מרופא לרופא? אינספור טיפולים לא עזרו לשפר את המצב, וחלקם רק גרמו לי להרגיש עוד יותר גרוע ועוד יותר פגומה.

 

אחרי חיפוש של שנים אובחנתי סוף סוף (הודות לד"ר גוגל) באהלרס-דנלוס: תסמונת רקמת חיבור שקופה ובלתי מוכרת לעולם הרפואה, שגורמת לפציעות מפרקים חוזרות ולכאב מפרקים כרוני. האבחנה נתנה הקלה עצומה והרגיעה אותי- יש שם לכאב שלי! אבל היא לא כללה תרופה, רק פיזיותרפיה לכל החיים ושמירה קפדנית לא להתאמץ מדי. התחלתי בתכנית שיקום אינטנסיבית כדי לשפר את איכות החיים שלי כשעדיין התמודדתי עם דאגות ופחדים שלחשו לי באוזן, "מה יהיה עם החיים שלך?". במקרה, נתקלתי שוב בספר מיינדפולנס שנתן הוראות לתרגול ביתי עם הנחיות מוקלטות. התחלתי לקרוא ולתרגל והפעם- זה תפס. 

 

בעזרת התרגול למדתי על בשרי שאפשר להתנהל טוב יותר עם כאב והמתח הרגשי שהוא גורם. למדתי להאט את הקצב, להתבונן בתחושות הגופניות, ובמחשבות והרגשות שבאו איתן, להסכים להן להתארח עד שיחלפו בזמן שאני חוזרת לעוגן של הרגע הנוכחי. בהדרגה למדתי לקבל את המציאות של מחלה כרונית, לא להילחם בתחושות הפיזיות ובמגבלות הגוף, ולהתייחס אל עצמי בהרבה חמלה, הבנה ורוך. התחלתי לעשות את מה שאפשר כדי לעזור לעצמי, והפסקתי להישאב למעגלים חוזרים של חיפוש צדק, הלקאה עצמית, האשמה וייאוש. כיום הכאב עדיין נוכח, ואני עדיין נזהרת לא להתאמץ יותר מדי. אבל הלך הרוח המיינדפולנסי שחרר אותי מהרבה מהמטען העודף הרגשי של חיים עם כאב ומחלה כרונית. הוא גם החזיר לי את התחושה שאני בסדר כפי שאני, ושהחיים עם כאב לא רק אפשריים אלא יכולים להיות גם מפתיעים וממלאים.

 

"עוד נגיע, נגיע, נגיע אל דרך חדשה"

​

תרגול המיינדפולנס התחיל אצלי ככלי להתמודדות עם כאב גופני, אבל משם הוא השתרש כדרך חיים, ובהמשך השתלב בדרכי המקצועית במקצוע הטיפול. בדרך החדשה שלי מצאתי יציבות, רוגע נפשי ויחס פתוח ורך יותר כלפי החיים, וכל אלה היוו מפלט מסערת הנפש של הכאב ותמכו בי בתהליך שיקום הגוף והנפש ובמציאת נתיב לחיים משמעותיים לצד המגבלות. אחד מפירות התרגול היה גם חיבור אל משמעות גדולה יותר ממני, והקמה- יחד עם שותפות גורל יקרות- של העמותה הישראלית לתסמונת אהלרס-דנלוס.

 

באיזשהו שלב במסע התחלתי להרגיש שאני חייבת להעביר את מה שלמדתי הלאה אל אנשים נוספים, במיוחד כאלה שחיים עם כאב, מחלה כרונית או מגבלה וחווים את אותן המצוקות שהכרתי. העמקתי בלמידת עולם המיינדפולנס והבודהיזם שממנו הוא צמח, השתתפתי בריטריטים (תקופות תרגול ממושכות), וחישבתי מסלול מחדש מפסיכולוגיה חינוכית לפסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס וטיפול בכאב וחולי.

 

בעקבות הדרך שלי אני מאמינה ביכולתו של מיינדפולנס- כתפיסת עולם, כתרגול וככלי טיפולי- לא רק להקל על התמודדות עם כאב וקושי רגשי, אלא להפוך להלך רוח שמלווה את האדם לאורך החיים ומרבה בהם טוב. מיינדפולנס, חמלה ואיכויות הטוב הרבות שגלומות בתרגול מגבירות את תחושת הנוכחות ברגעי החיים, את ההנאה מרגעים קטנים, את תחושת המשמעות, השמחה והרוגע, ואת החיבור עם אחרים והרצון להיטיב עמם.

אשמח ללוות גם אתכן ואתכם בדרך.