אחד הדברים שמגבירים כאב הוא המשמעות שאנחנו נותנות/ים לו.
כשכאב נתפס כאיום, דבר מסוכן, משהו שאי אפשר להתמודד איתו- הוא כואב יותר.
זה חכם, כי הישרדותית כאב באמת "רוצה" שנרגיש פחד ודריכות כדי שנגן על הגוף, אחרת לא נשרוד. בפעם אחרת ארחיב למה מזמן בסוואנה אחרי קטטה עם נמר זה היה שימושי, אבל באלף השלישי עם המוח שיש לנו כיום זה עלול לשמר כאב כרוני. כרגע אגיד שהאיום שכאב גורם לנו לחוות הוא לא רק הרגשה גופנית לא נעימה אלא גם תפיסה או אמונה לגביו, והיא לא משקפת במדויק נזק או אובדן ברגע הזה, וגם לא את יכולת ההתמודדות שלנו. האחיזה שלנו בתפיסה הזו מגבירה כאב, שמגביר עוד יותר את תחושת הסכנה, שמגבירה עוד את הכאב, וחוזר חלילה.
אז איך נשנה את התפיסות האלה?
האמת שבגישה המיינדפולנסית- לא נשנה, אלא נפתח מודעות להן ולמחשבות שהן מייצרות.
כמובן שחשוב שנבין כאב כדי לזהות מצבים חריגים, אבל בתרגול עצמו לא ננסה לגרש מחשבות "שגויות" על כאב, או לחשוב במקומן מחשבות "חיוביות", או לשלוט בצורה כלשהי במחשבות. הדבר שנתרגל הוא להתבונן בזרימת המחשבות, ולדעת שהן לא המציאות אלא כמו עננים בשמיים- רגע כאן ואז עפות עם הרוח. ושאין צורך לעשות מה שהן "אומרות"- כמו לא לצאת מהבית עד שלא יהיה כאב בכלל, או לנסות המון טיפולים חדשניים/עתיקים, או לתת למחשבות כמו "אני לא יכולה לסבול את זה" להפוך להיות אני. במילים אחרות- לשחרר אחיזה. ובמילותיה של חמותי: "ככה זה ואל תוסיפי".
כשצופים בעלייה ובדעיכה של המחשבות, ומחשבה כמו "אי אפשר לחיות ככה" מתפוגגת כלעומת שבאה ואני עדיין כאן- אין הוכחה טובה מזה לכוחות שיש בנו לחוות כאב אבל לא להישאב לתוך סבל, לא לאבד יציבות. היציבות הזו היא בעצמה משמעות: של כוח שגילינו על בשרנו. ככל שנתרגל את שריר היציבות נוכל לבחור בחוכמה מה יעזור כרגע, איזו עזרה באמת נחוצה ומועילה, וממה אפשר לשחרר. ולרוב, עם התחזקות היציבות ויכולת הבחירה תורגש גם הקלה בכאב.
