"הכאב הוא בלתי נמנע, הסבל אופציונלי"- אמר חכם הודי/סיני/יפני זקן (ואולי בכלל חכמה?)
והתכוונו לכך שמה לעשות- החיים הם תקופה קשה. להיוולד, לחלות, להזדקן, למות- זה כואב. אבל הסבל, מגיע מהתודעה שלנו שנאבקת בעובדות החיים.
תרגול מיינדפולנס עוזר לנו לחדור את שכבות הסבל, ממש כמו טבעות הבצל, ולראות את הרבדים שאנחנו מוסיפים לעצמנו. גם במחלה כרונית שמרגישה כמו גל צונאמי בלתי אפשרי, אפשר לראות איך מתחת למחשבות כמו "לא עוד פעם הכאב הזה" או "איך אני אשרוד את זה", יש שכבה של דחף טורדני לפתור את הבעיה ולתקן את מה שמקולקל, ומתחת לזה עוד שכבה של פחד, והכי למטה- הכאב העמוק של הפגיעות והלבדות. עם מיינדפולנס והרבה חמלה עצמית אפשר לזהות את השרשרת ולעצור, כדי לתת לעצמנו את מה שאנחנו צריכיםות באמת: לא עוד נסיונות לסלק לחלוטין מצב מורכב ומתמשך, אלא בדיקה בכל רגע ורגע מחדש: מה יעזור לי עכשיו? להכניס בחירה וחופש אל האוטומטים הכובלים.
