נשים וכאב- פוסט לרגל יום האישה
- הילה וייס - פסיכותרפיה, מיינדפולנס, התמודדות עם כאב
- 8 במרץ 2021
- זמן קריאה 2 דקות
עודכן: 14 במאי 2021
רוב האנשים שחיים עם כאב כרוני הן למעשה נשים. נשים לוקות יותר במחלות או תסמונות שמלוות בכאב, עד פי 10 בחלק מהמקרים, לעומת גברים.
למשל, וזוהי רשימה חלקית בלבד: דלקות מפרקים שגרוניות, פיברומיאלגיה, מיגרנה, טרשת נפוצה, תסמונת כאב אזורי מורכב (crps), תסמונות המפרק הלסת-רקתי (tmj), תסמונות אהלרס-דנלוס, תסמונת השלפוחית הכאובה (IC) ומחלות ותסמונות ייחודיות למערכת הרבייה הנשית כמו אנדומטריוזיס וולוודיניה.
הייצוג הגבוה של נשים בתחלואת הכאב מוסבר בעיקר פיזיולוגית, כלומר לנשים כואב יותר בהשוואה לגברים בגלל הבדלים פיזיים בין הגופים:
לגוף הנשי יש פחות נפח שריר וחוזק עצם, שמהווים גורם חוסן למערכת השריר שלד.
עיבוד הכאב במוח ובמערכת בעצבים גם הוא שונה בין נשים לגברים כך שנשים נוטות יותר לפתח שיבושים במערכת העיבוד שמובילים לפיתוח רגישות לכאב, ירידה בסף הכאב ועוד.
הורמוני המין הנקביים שמעצבים את הגוף הנשי מגיל ההתבגרות (פרוגסטרון, אסטרוגן ועוד) קשורים ישירות לכאב באמצעות הגברתו בחלק מהתסמונות כתלות בזמן במחזור החודשי, או כמחוללים מרכזיים במחלות האופייניות למערכות הרבייה הנשיות.
נשים מדווחות על יותר תופעות לוואי לתרופות שיכוך כאב לעומת גברים, והן מגיבות אליהן אחרת גם מבחינת יעילות וספיגה.
גברים כמובן סובלים גם הם מכאב, וייתכן שחלק מהסיבה לייצוג הנמוך שלהם הוא שהם פחות מביעים כאב ופחות פונים לבקש עזרה, כחלק מהציפיה החברתית והעצמית למלא בהצלחה את התפקיד הגברי הסטריואטיפי שלא מביע חולשה.
עד כאן החלק הקל, אבל מה משפיע על איכות הטיפול בכאב של נשים? ממה נוצר אי-השוויון שאנחנו רואות גם בתחום הזה?
אז כאמור, הבניות חברתיות עדיין מעצבות תפיסות והתנהגויות של יחידים וקבוצות, ואפילו מדיניות ותהליכים תעשייתיים וארגוניים. בנוגע לטיפול בכאב, בשנים האחרונות ישנה הכרה הולכת וגוברת בהשפעתן המזיקה של ההטיות המגדריות על טיפול רפואי בנשים בכלל, ובתחלואת כאב בפרט. למשל:
תרופות מפותחות כמעט אך ורק על הגוף הזכרי (כיוון שהוא לא חווה תנודות הורמונליות שמקשות על עריכת מחקר) וכתוצאה מכך המינונים וההתוויות שלהן מבוססים על תוצאות שנצפו רק או בעיקר בגברים.
היעדר היכרות עם הביטוי הייחודי של תסמינים אצל נשים, כמו בהתקף לב שנראה שונה אצל נשים לעומת גברים (ולא מאותר מספיק בשל כך) או בתסמונות ומחלות השכיחות רק או בעיקר בנשים, שלא זוכות במספיק תקציבי מחקר או לעתים בהכרה בעצם קיומן- ובהמשך לכך נעדרות סטנדרט טיפולי.
במה שנוגע לאינטראקציה בין חולות/ים לרופאות/ים, מתפתחת הבנה (גם הודות לחיזוק מבורך מהשטח) שסטיגמות מוטות מגדר על סוג ההתמודדות ה"ראוי" עם כאב משפיעות על היחס האישי והטיפול שהחולה מקבל/ת. מחקרים מראים שהבעה "רגשית" של כאב (במילים אחרות, כזו שנתפסת כנשית) נחשבת ללא אמינה בעיני הרופא/ה המטפל/ת, וככזו שמעידה יותר על חרדה או בעיה רגשית אחרת מאשר על מצב רפואי. בהתאם לכך, יותר שכיח עבור אישה לקבל הפניה לטיפול נפשי במקום בירור רפואי, לעומת גבר. אך זה נכון בהחלט גם כלפי גברים הסובלים מכאב: ככל שהתלונה של גבר תלווה ביותר ביטוי רגשי, כך יעלה הסיכוי לשייך אותה לבעיה רגשית במקום גופנית.
אז מה עושים?
מטפלים, אבל בכל הרמות ובכל ימי השנה!
לצד הטיפול הפרטני, דורשים ממערכת הבריאות לדאוג לכך שנשים הסובלות מתחלואת כאב, כקבוצה, יקבלו הכרה וטיפול שווים: אבחנה מוקדמת, טיפול רפואי הולם ויחס מקצועי, רגיש מינית ומגדרית וחף מתפיסות מזלזלות.
תומכים בארגונים שמקדמים את בריאות האישה, הנה כמה נהדרים:
ומי ייתן ועד יום האישה הבא הטיות מגדריות- שפוגעות בכולם ולא רק בנשים- לא יהיו עוד חלק מהטיפול בכאב.
Comments