איזה בן-אדם יש למחלה שלך?

המדקרת החכמה שלי אמרה לי היום בטיפול, שהיא לא שואלת אף פעם "איזו מחלה יש לך?" אם כבר עדיף לשאול, "איזה בן-אדם יש למחלה?" בזמן שהמחטים עובדות יש לנו זמן לפטפט..

והשיחה הדהדה לי בדיוק את הסיבה שבחרתי במקצוע שלי, כי גם אני שואלת- קודם כל אותי ואח"כ את המטופלות/ים שלי- איזה בן אדם אני כלפי עצמי? איך אני יכולה להיות מיטיבה יותר עם התעלומה הזו שנקראת הקיום האנושי שלי בגוף, הגוף-נפש שלי, כדי להתמודד טוב יותר עם המחלה או הכאב?

אז אפרת המדקרת שלי עונה במחטים, ואני עונה באימון התודעה והלב, אבל השפה מרגישה אותה שפה בדיוק.

התשובה שלי היא כל פעם קצת יותר- להרפות את הכיווץ לנשום, בלי להתאמץ במיוחד לראות דרך הדיבור הפנימי שמרגיש כל כך משכנע (אבל שמענו אותו כבר אלף פעם ועובדה שטוב זה לא עשה) להיפרד משריון המגן שהשתכן מסביב ללב וחסם אותו ולשאול, מה יש לי ברגע הזה? איפה יש חיים ותנועה? מה אפשרי וחשוב לי יותר מהכל?

בדרך הביתה כרם הענבים הזה בצד הכביש הזכיר לי שכשאני מסכימה להיות עם מה שיש, אני נזכרת שאני לא לבד אלא מחוברת. לאנשים אחרים, לטבע, וקדם כל ללב.

וברגעים האלה יש אולי כאב (היום זה היה כאב גב טורדני במיוחד) אבל יש גם בית לחזור אליו וקרקע יציבה לצעוד עליה את הדרך.