האם את/ה בסדר?

האם את* בסדר?

לא מה שלומך עכשיו, אלא, האם את בסדר כמו שאת?

האם איך שאת ממש ברגע זה, זה מספיק? זה טוב?

האם את ראויה לאהבה, חברות, חמלה, בזכות מי שאת?

האם את יכולה להרשות לעצמך לחלום?

אולי את עונה לעצמך ב: "כן, אבל רק אחרי שאחלים" או "כן, כשלא יכאב יותר", או פשוט "לא, לא מגיע לי". זה אנושי כל כך: לרצות להיות אהובה, או כמו כולם, או שהכל יחזור להיות כמו קודם.

אבל זה מכאיב לציית לכללים האלה של- "כש- אז". זה אומר שהאפשרות לחיות קיימת רק אם אהיה מישהי אחרת, או בזמן אחר, או שהמציאות תהיה אחרת. ושעד אז הכאב, המחלה, החרדה וכל שאר הקולות שבראש- הם הכל. אולי הם אפילו אני, כל מה שאני. ואם לא נִהיה יותר טוב, זה כי לא עבדתי קשה מספיק. וככה זה יהיה תמיד.

ביפן יש זרם אומנות מיוחד בשם קינטסוגי, שעוסק ביופיו של חוסר השלמות. חתיכות שבורות של כלי חרסינה מודבקות חזרה זו לזו לצורת הכלי המקורי בדבק מוזהב נוצץ. מאחורי זה עומדת הפילוסופיה שלפיה השברים שלנו הם חלק מהשלמות שלנו, מה שעושה אותנו מי שאנחנו, ולא משהו שצריך להסתיר. "לב שבור הוא לב שלם", כמו ששר ברי סחרוף.

כך שברגע זה ממש, יש בך הכל. יש קושי וכאב אבל גם לב פועם ורצון לחיות ולאהוב. את חברה של מישהי, אמא של מישהו, יש לך נשימה שקורית מבלי להתכוון (מדהים, לא?), חיבות ושנאות, אוזניים להקשיב לציוץ של ציפור מבעד לחלון, ועור להרגיש עליו את הרוח על הפנים. עולם שלם עשיר וחי בתוכך, וזו הייתה התכנית מאז ומתמיד.

את מעבר לבסדר, את שלמה בדיוק כפי שאת. ואפשר לחיות.

*כתוב בלשון נקבה אך פונה לשני המינים